(עדכון אחרון: 04.06.10)

סוזן ווקר רכשה סוללות באתר האינטרנט האהוב עליה, המוכר מוצרים רבים מספקים רבים. כאשר חלף זמן רב והסוללות בוששו מלהגיע, התקשרה סוזן למחלקת שירות הלקוחות, שם נטען בפניה כי האחריות לאספקת הסחורה מוטלת על הספקים ולא על האתר.

אתרי מכירות מסוימים משמשים כ"קניון וירטואלי", אתרים אשר אינם מוכרים את מוצריהם כי אם מתווכים בין הרוכש לספק המוצר או השירות. במקרה מעין זה – מי בעצם אחראי על הספקת הסחורה? כפי שנראה - אין קביעה חד משמעית בנושא זה והחלטת בית המשפט עלולה להיות מושפעת מנסיבות המקרה.

בפסק דין דינקין (ת"ק (באר שבע) 3162/05 דינקין אולגה נ' סקאל און ליין (אס.או.אל) 1999 בע"מ, לא פורסם) קיבל בית המשפט את טענת הנתבעת כי גולשים הרוכשים מוצרים דרך האתר מאשרים כי קראו את תקנון האתר, המכיל הוראה לפיה הנתבעת אינה מוכרת את המוצרים. בית המשפט קבע כי:

כל מי שמבצע רכישה באמצעות אתר האינטרנט של הנתבעת מאשר כי קרא את התקנון ותנאיו מוסכמים עליו. כלומר, לא נכרת כל הסכם מכר בין התובעת ובין הנתבעת.

במקרה זה התייחס בית המשפט לעובדה כי הנתבעת (החברה המנהלת את האתר) פנתה לתובעת והציעה לה לצמצם את נזקיה על ידי ביטול העיסקה בחברת האשראי - כאשר התובעת לא עשתה זאת, סרב בית המשפט להטיל את האחריות על הנתבעת.

לעומת זאת, בפסק דין זילברשייד (ת"ק (י-ם) 1598/07 מיכאל זילברשייד נ' גט איט בע"מ, לא פורסם) קיבל בית המשפט תביעה כנגד אתר מכירות על אף תקנון האתר המכיל סעיף המתנער מאחריות לאספקת המוצרים.

לטעם בית המשפט, כאשר בעת רכישת המוצר (ואף באישור אשר נשלח לתובע) לא מדגישים כי חברה אחרת היא שאחראית על אספקת הסחורה וקבלת התשלום, הרי שהאתר הוא שיהיה אחראי:

האדם הפשוט המבצע קניה באמצעות האינטרנט, אינו מסוגל להבין את הפרטים הקטנים וההתחכמויות של החברות המסתתרות מאחורי האותיות הקטנות ונראה לי, כי על בית המשפט להגן על הקונה התמים.

מקרה נוסף בו קיבל בית המשפט את התביעה נדון בפסק דין גבאי (ת"ק (ת"א) 11800/05 גבאי איציק נ' נטוויז'ן בע"מ – נט אקשן, לא פורסם).

לעומת פס"ד זילברשייד, במקרה זה בית המשפט קיבל את הטענה כי התובע קרא את תקנון האתר, אך קבע כי הנתבעת הציגה מצג לפיו היא אכן מטפלת בתלונתו של התובע כנגד הספק.

מאחר ועקב התרשלותה של הנתבעת בבירור התלונה עבר זמן רב מכדי שהתובע יוכל לצמצם את נזקו, הרי שהיא אחראית לנזקים אשר נגרמו.

פסק דין נוסף בו נתקבלה תביעה (ובמקרה זה - כתב אישום) כנגד אתר מכירות הינו פסק דין משרד המסחר והתעשיה (ת"פ 2722-07 משרד המסחר והתעשיה ת"א נ' גט איט בע"מ, לא פורסם).

בית המשפט קבע שאתר המכירות יהיה אחראי וזאת בשל המעורבות הגבוהה של אתר המכירות (אשר התבטאה, בין היתר, בהכרח החתימה על תקנון האתר, חוזה בין הגולש לבין אתר המכירות, בכדי לרכוש סחורה).

ציטוטים מפסק דין משרד המסחר והתעשיה

אין משמעות לכך שתקנון האתר קובע שאתר המכירות איננו עוסק:

ככלל "עוסק" כהגדרתו בחוק הינו מעמד משפטי, שאין להתנות עליו או להתנער ממנו. מעשיו של העוסק הם הקובעים את מעמדו, ואם אינם מתיישבים עם הצהרותיו, השמט תוקפן של ההצהרות מפני תוקפם של המעשים.

הגעתי למסקנה שגט איט נכנסת להגדרת עוסק שבסעיף 1 לחוק, הקובע ש"עוסק" הוא מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק. אינני מקבלת שגט איט רק העמידה את הפלטפורמה השיווקית שלה לספקים/מוכרים. אך גם אם אניח שכך הוא, ובמקרה זה די בזאת לבסס את אחריותה. בעשותה כן, היא מעניקה שירות דרך עיסוק בידיעה שבשירות הזה השתמשו צרכנים רבים, שהיא רואה בהם לקוחותיה

חתימה על תקנון אתר יוצרת התחייבות דו צדדית ומצביעה על כך שאין מדובר רק ב"קניון וירטואלי":

בהחתמת הצרכנים יצרה גט איט התחייבות דו צדדית בינה לבין יחידי הצרכנים. משכך על גט-איט למלא בתוכן קונקרטי את הצהרותיה באשר ליצרנים/ספקים, כמו גם באשר לצעדים שיינקטו במקרה של חוסה. ויודגש כיוון שאת התקנון ניסחה גט איט יש לפרש אותו פרשנות המתיישבת עם טובת הצרכנים.

אני דוחה את הטענה שגט היא קניון וירטואלי או צינור קישור בין מוכר לקונה, שתמורת עמלה (שמשלמים לה המוכרים) היא מתווכת בין המתקשרים בעסקאות מכר מרחוק, כפי שנאשם 2 ניסה לשכנעני. בהקשר זה אני מקבלת טענות התובעת באשר להבדלים המהותיים בין פעילותה של גט איט לתיפקודו של קניון גשמי. אין לי אלא לחזור ולהדגיש, שלקוחות הבאים בשעריו של קניון גשמי לא מחויבים לחתום על תקנון כלשהו כלפי הנהלת הקניון, ובוודאי שפרטי כרטיסי האשראי של הלקוחות לא מגיעים לרשות הנהלת הקניון בשום שלב. הנהלת הקניון גם לא מכוונת את לקוחותיה לקנות בעסק זה או אחר כפי שעשתה גט-איט.

 

סגור

< האמור לעיל לא בא במקום ייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו - לייעוץ משפטי פרטני ניתן ליצור קשר >

יצירת קשר

על מנת להתייעץ, צרו איתנו קשר:
שם:
דוא"ל:
הודעה: