חיפוש באתר
כב' השופט עמית, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניין רמי מור (בר"ע 850/06 רמי מור נ' ידיעות אינטרנט, פורסם בפסק-דין), פירט את השלבים הנדרשים על מנת לאתר את המפרסם:
לכל הודעה שכותב גולש ברשת האינטרנט "צמודה" כתובת בדמות מספר ייחודי, הנקראת - Internet Protocol (IP). חשיפת זהותו של כותב אנונימי ברשת האינטרנט, כרוכה במספר שלבים, ויש להבחין בין מפעיל האתר לבין ספק הגישה.
ראשית, יש לפנות למפעיל אתר האינטרנט שבאפשרותו לקשר בין הפרסום לבין כתובת ה-IP של הכותב.
שנית, יש לפנות לספק הגישה לאינטרנט (ISP -Internet Service Provider) (כמו 015, netvision, 013, 012, בזק בינלאומי בע"מ) שבאפשרותו לקשר בין מספר ה-IP לבין מי שהשתמש באותו מספר (USER) (להלן: " המשתמש").
שלישית, יש לבחון אם המשתמש הוא אכן הכותב. לדוגמה, משתמש יכול להיות משרד ממשלתי גדול, כך שחשיפת שם המשתמש אינה בהכרח ערובה לחשיפת שמו של הכותב.
מדובר בהליך פשוט לכאורה, ולפחות כך היה אילולא סרבו ספקי השירות לספק את פרטי הגולש (בין אם כתובת ה- IP או המנוי המחובר לאותה כתובת).
סירוב ספקי השירות (בין אם המדובר בספקי אינטרנט, אתרים או שרתי דוא"ל) לגלות את פרטי הגולש נעוצה בהסכמים שבינם לבין המשתמשים ובחובה שרואים לעצמם ספקי השירות – להגן על סודיות הגולש. הצעת חוק מסחר אלקטרוני, התשס"ח-2008, ה"ח 356, מציעה בסעיף 13(א) לעגן חובת סודיות זו בחוק:
ספק שירותי אינטרנט המספק שירות גישה או שירות אירוח לא יגלה כל פרט, ידיעה או מסמך שהגיעו אליו ושיש בהם כדי לזהות מפיץ מידע, אלא אם כן הסכים לכך מפיץ המידע, במפורש ובכתב, או אם נדרש לכך לפי הוראות כל דין או לפי צו של בית משפט כאמור בסעיף קטן (ב).
כאשר בית המשפט נדרש לדון בגילוי פרטי הגולש, הוא אינו מתחשב אך ורק בנפגע מפרסום לשון הרע, כי אם גם באנונימיות של המפרסם, אנונימיות הנגזרת מחופש הביטוי, אך לא רק, כפי שהתבטא בית המשפט בפס"ד מושקוביץ (ת"א 7832-10-08 ישראל מושקוביץ נ' וואלה! תקשורת בע"מ, לא פורסם):
המסקנה המתבקשת מכל האמור לעיל הינה שההכרעות השיפוטיות הפרטניות הניתנות, באשר להיקף חובת החשיפה, אינן משפיעות על התובע והגולש האנונימי הנטען בלבד, אלא, על בעלי האתרים; ספקי השרות; משתמשים אחרים ברשת ובעצם על הציבור, כולו. יש בהכרעות אלו, כדי להשפיע על עצם המשך ההתפתחות של הרשת, כחלק מתרבותנו וכן על המשך התפתחותה הטכנולוגית.
קביעה זו חוזקה בפסק דינו של בית המשפט העליון בעניין רמי מור (רע"א 4447/07 רמי מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פורסם בנבו), שם קבע בית המשפט כי הזכות לאנונימיות, כחלק בלתי נפרד מחופש הביטוי, הינה זכות חוקתית ולא ניתן לפגוע בה ללא מסגרת חקיקתית מתאימה.
בית המשפט העליון דחה את פסיקת הערכאות הנמוכות בעניין זה וקבע כי ללא הוראה מפורשת בחוק, לא ניתן לפגוע באנונימיות ואין לחשוף את פרטי הגולשים.
יודגש כי החלטה דומה התקבלה גם לעניין זכויות יוצרים בע"א 1622/09 גוגל ישראל בע"מ נ' ברוקרטוב
חשוב לציין כי אל מול עמדת בית המשפט העליון, ועם כל הכבוד לאנונימיות, כדברי ד"ר בירנהק (מיכאל ד' בירנהק "החופש לגלוש בספריות ציבוריות" משפט וממשל ו (2001), 421):
האנונימיות, כשלעצמה, נתפסת כחוסה תחת כנפי חופש הביטוי והזכות לפרטיות. אך אין בכל אלו כדי להסביר מדוע, אם בכלל, עלינו להגן על האנונימיות של מי שמשתמש בה לרעה ומפרסם באינטרנט דברים שפוגעים בשמו הטוב או בפרטיותו או במשלח ידו של אחר.