ביום שישי שעבר געשה הארץ - ארד וולף דיווח בבלוג we-cms כי האקרים תורכים השתלטו על המרחב הוירטואלי הישראלי, פרצו למאגרי מידע ובזזו שלל מכל הבא ליד - פרטי דוא"ל וסיסמאות.

ולא, לא רק אתרים זניחים נפרצו, אתר לוחות המודעות homeless.co.il ואף אתר רשת הפיצריות פיצה האט נפרצו אף הם, והקהילה הוירטואלית נבוכה.

החשש הגדול של ציבור הגולשים, כמובן, הוא לא האפשרות של אותו האקר תורכי להזמין פיצה (ולשלם עליה מחשבונו, מאחר ופרטי האשראי לא נפרצו) אלא האפשרות של אותם האקרים להשתמש בסיסמאות אלו בכדי לחדור לחשבונות אחרים, כגון פייסבוק, ג'ימייל ושירותים פיננסיים כגון פייפאל.

החשש הוא לא חשש בעלמא - יותר מדי גולשים משתמשים באותה סיסמא ליותר מדי שירותים, והנזק האפשרי מגילוי סיסמת הדוא"ל הינו רב.

במצב זה, ברור שההתרעמות הראשונית הינה על אתרי האינטרנט - כיצד הללו לא דאגו לאמצעי אבטחה נאותים? מדוע (חי אלוהים מדוע) לא היו הסיסמאות מוצפנות?

אך האם האתרים עצמם פעלו לא כשורה?

את החיפוש אחר תשובה נתחיל בחוק הגנת הפרטיות, אשר מחייב בעל מאגר מידע לדאוג לאבטחתו.

אז יש לנו כתובות דוא"ל ויש לנו סיסמאות, אולי אפילו יש לנו כתובות מגורים, אך האם יש לנו מאגר מידע?

מאגר מידע מוגדר בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות כ:

"מאגר מידע" - אוסף נתוני מידע, המוחזק באמצעי מגנטי או אופטי והמיועד לעיבוד ממוחשב, למעט -
(1) אוסף לשימוש אישי שאינו למטרות עסק; או
(2) אוסף הכולל רק שם, מען ודרכי התקשרות, שכשלעצמו אינו יוצר איפיון שיש בו פגיעה בפרטיות לגבי בני האדם ששמותיהם כלולים בו, ובלבד שלבעל האוסף או לתאגיד בשליטתו אין אוסף נוסף;

האם הנתונים הנשמרים בשרת, כמות שהם, מהווים מאגר מידע? לדעתי לא.

ומה עם הסיסמא, תשאלו? לטעמי - הסיסמא של האתר, כשלעצמה, לא מסגירה כל מידע פרטי מעבר לאותם נתוני התקשרות. פיצה האט, למשל, שמרו את כתובת המשתמש אך לא כל פרטים מעבר לכך, הומלס כפי הנראה לא שמרו אפילו את המידע הזה.

אז חובה לאבטח את מאגר המידע, מכוח חוק הגנת הפרטיות, כנראה שאין לנו. מה לגבי אותה חובה להמנע מרשלנות הנקובה בפקודת הנזיקין?

סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין מציבים את החובה לנהוג בזהירות ולהמנע מלהזיק לאחר, בין אם במעשה ובין אם במחדל.

כפי הנראה לא נגרם כל נזק מעצם החדירה לחשבון המשתמש שלנו באתר פיצה האט, אך אם השתמשו בסיסמא הזו כדי להעביר כספים באמצעות חשבון הפייפאל שלנו, האם נוכל לטעון שהאתר התרשל כלפינו כאשר לא שמר על המידע כראוי?

לטעמי לא - נקודת המוצא בעיניי הינה שבעל האתר לא צריך להניח או לצפות שהסיסמא המשמשת אתכם להזמנת פיצה משמשת אתכם גם להעברת סכומי כסף ועסקאות "אמיתיות". מדוע אם כן בעל האתר צריך לשאת באחריות לכך שעקב הפריצה לאתרו, נעשה שימוש בחשבונכם באתר שונה בתכלית, אשר אין בינו לבין האתר מאום?

שימו לב - הנחת המוצא שלכם צריכה להיות שסיסמתכם גלויה לעיני בעל האתר: כאשר האתר אינו מצפין את הסיסמא משמע שגם מנהל האתר יכול לראות להנאתו את סיסמתכם. האם אתם בוטחים במנהל האתר עד כדי כך שתסגירו לידיו את פרטי חשבון הפייפאל שלכם?

אף לו היינו טוענים שקיים מבחינה משפטית קשר סיבתי בין הפריצה לאתר אחד, לבין השימוש בנתונים באתר אחר, סעיף 65 לפקודת הנזיקין קובע כי: "נתבע שגרם לנזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק" - לכאורה האחריות לשינוי הסיסמאות בין שירות לשירות, מוטלת על המשתמש ולא על בעל האתר.

גם אם נטען שיש, בכל זאת, אחריות מסויימת גם לבעל האתר (אשר היה עליו לכל הפחות להצפין את הסיסמאות) דומני שבמקרה זה ניתן יהיה לפנות לסעיף 68 לפקודת הנזיקין, הדן באשם תורם:

(א) סבל אדם נזק, מקצתו עקב אשמו שלו ומקצתו עקב אשמו של אחר, לא תיכשל תביעת-פיצויים בעד הנזק מחמת אשמו של הניזוק, אלא שהפיצויים שייפרעו יופחתו בשיעור שבית המשפט ימצא לנכון ולצודק תוך התחשבות במידת-אחריותו של התובע לנזק; אולם האמור בזה אין כוחו יפה להכשיל הגנה הנובעת מחוזה, ואם חל על התביעה חוזה או דין המגבילים את החבות, לא ייפרע התובע פיצויים למעלה מן הגבול שנקבע כאמור.

(ב) הופחתו הפיצויים לפי סעיף-קטן (א), יקבע בית המשפט וירשום את סך כל הפיצויים שהתובע היה יכול להיפרע אילולא אשמו.

(ג) הוראות הסעיפים 11 ו83- יחולו כל אימת שנמצאו שניים או יותר חבים לפי סעיף-קטן (א) על נזק שנגרם לאדם, או שהיו חבים אילו נתבעו לדין.

לטעמי - גם אם היה על בעל האתר להצפין את הסיסמאות ולדאוג לאבטחה נאותה של האתר, הרי שכאשר המשתמש אינו טורח לשנות את סיסמתו בהתאם לשירות (או לכל הפחות בהתאם לחשיבות השירות), אין לו על מי להלין אלא על עצמו.

פסק דינה של כבוד השופטת מיכל אגמון-גונן בעניין אולג'ובס מהווה הזדמנות פז לדון במטרת דיני הקניין הרוחני וקרובי משפחתם החורגים, דיני עשיית העושר ולא במשפט, וכיצד זו כמעט והלכה לאיבוד במסגרת תפיסת העולם הקפיטליסטית.

פסק הדין בעניין אולג'ובס דן אמנם בעשיית עושר ולא במשפט, אך האמירה המוכלת בו, לפיה כאשר לא חלה הגנת זכות יוצרים "את שיקולי הסמכות להעניק סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט על בית המשפט לשאוב מתחום דיני הקניין ומתחום דיני התחרות ההוגנת" מהווה קריאת השכמה והזדמנות נפלאה (אותה ניצל גם בית המשפט) לדון במטרות דיני הקניין הרוחני.

התרגלנו (ושמא הורגלנו?) לראות בדיני הקניין הרוחני כמובנים מאליהם ואת הקניין הרוחני כקניינו הבלעדי של "היוצר", זאת בין אם מדובר באמן גלמוד ובין אם מדובר למעשה בתאגיד ענק כגון חברות התקליטים הסוחרים למעשה ביצירותיהם של אחרים.

הקניין הרוחני הפך למטבע עובר לסוחר ואותנו מפתים בעלי הזכויות להאמין כי מצב דברים זה הינו מצב הדברים הנכון - כי זכות היוצרים אמורה להניב כסף רב לבעל הזכות ועל מערכת המשפט להגן על זכותו זו, כפי שאנו מצפים ממערכת המשפט להגן על כספנו.

האמנם? הבה נחזור צעד אחורה ונבחן מדוע אנו מגינים על זכויות היוצרים ואיזו מטרה הם נועדו לשרת, ואין מקום טוב להתחיל (ולמעשה לסיים) מאשר בדברי ההסבר להצעת חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007:

דיני זכות יוצרים נועדו לקבוע הסדר שמטרתו הגנה על יצירות, תוך איזון בין אינטרסים שונים, לטובת הציבור. האיזון נדרש בעיקר בין הצורך ביצירת תמריץ הולם ליצירה, בדרך של הענקת זכויות כלכליות ביצירות, לבין הצורך לאפשר לציבור להשתמש ביצירות לשם קידום התרבות והידע, כל זאת תוך שמירה על חופש הביטוי וחופש היצירה, והבטחת תחרות חופשית והוגנת.

לא, כנגד מה שהאמנו, דיני זכויות היוצרים אינם ביטוי קפיטליסטי - הם לא נועדו לעודד את התעשרותם של בעלי היצירות או לנפח עוד יותר את כיסיהם הנפוחות של חברות התקליטים. דיני זכויות היוצרים נועדו להעניק ליוצר מונופול מסוים על האפשרות ליהנות מהיצירה, ובתמורה - לעודדים אותו ליצור ולתרום לחברה.

במצב דברים זה, מובנים וברורים דברי בית המשפט כי (ההדגשה במקור):

בעבר, טרום עידן האינטרנט המודעות כולן פורסמו בעיתונות הכתובה בהעדר אפשרות אחרת. בעידן זה חלק מהכנסות העיתונים היו ממודעות מסוגים שונים. עידן האינטרנט הביא עמו אפשרויות אחרות לפרסום מודעות. למעשה קביעה כי פעולותיה של Alljobs מהווה התעשרות בלתי צודקת תמנע באופן מעשי אפשרויות פרסום חלופיות ותגן על העיתונות הכתובה והמודל העסקי הישן. לא זו מטרתם של דיני עשיית עושר, לא זה תפקידו של בית המשפט.

איננו מעוניינים להגן על בעלי ההון כאשר הגנה זו פוגעת באינטרס החברתי.

בשעה טובה, לא הקפטליזם הוא שמנחה את מערכת המשפט בעניינים אלו כי אם האינטרס החברתי - היצירתיות וההתקדמות החברתית.

עורכי דינם של אתר Ticketmaster טוענים כי עקיפת מנגנון ה- CAPTCHA בכדי לאפשר לבוטים לבצע הזמנות באתר הינה הפרה של הסכם המשתמש של האתר וכן חדירה לחומר מחשב, כך מדווח WIRED.

אז מהי אותה CAPTCHA והאם הצדק עם עורכי דינם של TICKETMASTER?

CAPTCHA הינם ראשי תיבות של המילים Completely Automated Public Turing test to tell Computers and Humans Apart - מבחן טיורינג אוטומטי להבחנה בין מחשבים לבין בני אנוש.

מבחן זה משמש בעלי אתרים בכדי למנוע ביצוע פעולות על ידי בוטים (למשל סריקת אזורים המורשים לנרשמים בלבד, פתיחת חשבונות משתמש ופרסום הודעות ועל כן הדרך).

במסגרת המבחן מוצגת לגולש תמונה של מילה או צמד מילים, אשר עוותו והושחתו. בעוד שההיגיון האנושי מחבר יחדיו את החוסרים והעיוותים לכדי תמונה אחת, אין עדיין בנמצא אלגוריתם מתוחכם דיו בכדי להתעלם מהעיוותים ולפענח את המילים המוצגות.

שימוש הומוריסטי (בהשפעת הקומיקס XKCD) ניתן למצוא באתר vkcoupletest המסייע לכם לבחון האם אהוב ליבכם הוירטואלי, המשוחח איתכם בצ'ט מהצד השני של העולם, הינו אכן בן אנוש או שמא תוכנת מחשב ערמומית אך מלאת אהבה.

אולם, מאחר ובצד השני של המתרס - מפעילי הבוטים, יושבים גם בני אנוש מתוחכמים לא פחות, נעשים גם נסיונות לעקוף את מערכת ה- CAPTCHA.

כך, למשל, מפעילי ספאם-בוט בעלי תושייה שילבו את תמונות המילים, בהם נתקלו הבוטים באותו רגע, במשחק בו הוצגו לגולש תמונות של חשפניות - כל פעם חלק קטן, אשר נחשף בתמורה למילוי CAPTCHA. הגולש זכה לחזות בפורנוגרפייה ומפעילי הספאם-בוט הצליחו להפעיל את המין האנושי בכדי לעקוף את המנגנון (BBC).

עם זאת, המנגנון איננו האמצעי היחיד לחסימת בוטים - מאחר ואיננו דוגלים בעמדה לפיה הקוד הוא לבדו שצריך לקבוע את החוקים ברשת, אנו אוחזים גם באמצעים משפטיים, ובראשם הסכם המשתמש של האתר.

הסכם המשתמש של האתר (ככל שנערך נכון) יכיל לרוב סעיף האוסר על סריקת האתר או שימוש בו באמצעות תוכנות אלו או אחרות, כך שעקיפה של מנגנון ה- CAPTCHA אכן תהווה הפרה של תנאי השימוש באתר.

אך הסכם המשתמש איננו המכשול היחיד, וכמדינה מתוקנת ישנן גם הוראות האוסרות על חדירה לחומר מחשב.

בדין הישראלי קבועה העבירה בסעיף 4 לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995:

החודר שלא כדין לחומר מחשב הנמצא במחשב, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "חדירה לחומר מחשב" - חדירה באמצעות התקשרות או התחברות עם מחשב, או על ידי הפעלתו, אך למעט חדירה לחומר מחשב שהיא האזנה לפי חוק האזנת סתר, תשל"ט-1979.

ניתן למצוא מקום "להנחות" במקרים בהם לא בוצעה פעולה מיוחדת בכדי לבצע את החדירה, כמו למשל URL-HACKING (שינוי כתובת האתר בכדי להגיע לדפים מוסתרים), אשר בעניינו ציין בית המשפט, בשולי הדיון בעניינו של משה הלוי (הידוע בכינויו "הלמו"), כי:

הכלל הראוי הוא שכל אתר שניתן להיכנס אליו בקלות כה רבה, אי אפשר לטעון שהיה אסור להיכנס אליו. אין מדובר באמצעי אבטחה לא מספיקים, אלא בחוסר אמצעי אבטחה כלל. בהיעדר מחסום כלשהו, אין לומר שיש "חדירה", וודאי שאין מדובר בחדירה שהיא "שלא כדין".

דומני כי לא זה המקרה שבפנינו וכי כאשר הופעלו מנגנוני CAPTCHA אך הללו "נפרצו" באמצעים טכנולוגיים או אנושיים, הרי שמדובר בחדירה ברורה לחומר מחשב ובעבירה פלילית.

פסק דין שניתן ביום שלישי האחרון על ידי בית המשפט השלום ירושלים (א 018571/08 גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ ואח') מדגים את חוסר הידע המלווה את התנהלותינו ברשת האינטרנט ועד כמה ידיעה בסיסית של דיני זכויות היוצרים כחלק מדיני אינטרנט חיונית בעידן המידע.

פסק הדין עוסק בכתבה אשר פורסמה ב- Ynet והועתקה, על תמונותיה, לאתר Breeza. ההעתקה בוצעה, לדברי הנתבע, לאחר שלא הצליח להציב קישור לכתבה המקורית ונועדה לספק מידע אינפורמטיבי לגבי תיירות בסיביר. בכדי שלא תתעורר, חלילה, המחשבה כי התמונות אותם הוא מפרסם הינם מלאכת ידיו, דאג הנתבע אף להציב לצד אחת התמונות אזכור של התובעת כבעלת הזכויות.

כל זה, כמובן, לא מנע מבית המשפט מלפסוק לתובעת פיצויים בסך חמישים אלף ש"ח.

הנתבע העלה בפני בית המשפט שתי טענות הגנה אשר משקפות אמונות נפוצות, או אם תרצו מיתוסים, אשר חשוב לי להתייחס אליהם בקצרה:

"אם ציינתי את שם היוצר אז אין שום בעיה" / "העתקתי והדבקתי בדיוק כמו שהכתבה הופיעה באתר המקורי"

אה, כן. היעדר האבחנה בין הזכויות הכלכליות לזכויות המוסריות. אכן, ישנן זכויות מוסריות אשר אסור להפר, אך נראה כי הדגשה נוספת לעולם לא תזיק - הזכויות המוסריות פועלות לצד הזכויות הכלכליות ולא מחפות על היעדרן.

אזכור שם היוצר הינו הכרחי, במיוחד אם טענת ההגנה שלנו היא טענה של "שימוש הוגן", אך הוא לא בא כתחליף לקבלת אישור בעל הזכויות וכך גם הטענה בדבר היעדר פגיעה בשלמות היצירה אינה מועילה במקרים אלו. טענה מעין זו צריכה לעלות כאשר ההעתקה עצמה בוצעה באישור - לא כאשר ההעתקה עצמה מפרה את הזכויות הכלכליות של היוצר (האבסורד הוא שבמקרה זה הנתבע אף הדגיש במפורש בסיכומים שהגיש לבית המשפט שלא שינה דבר אלא פעל במסגרת "גזור והדבק").

"אם מחקתי את התמונות מיד כשהודיעו לי אי אפשר לתבוע אותי"

במקרה זה נראה כי לא קשה להתחקות אחר מקור הטעות. אכן, כאשר אנו דנים באחריות ספקי שירות להפרת זכות יוצרים ניתן, כפי הנראה, להסתמך על הליך ההודעה וההסרה, אך כאשר הנתבע עצמו הוא שהעלה את החומרים המפרים? לא. הטענה לא תועיל כלל וכלל.

נושא נוסף אשר עלה בפסק הדין הינו שאלת כמות ההפרות.

הנתבע העלה בפני בית המשפט את הטענה כי העתקת כתבה, על תמונותיה, מהווה הפרה אחת בלבד.

אז נכון, הדברים לא נאמרים בחלל ריק וקיימת פסיקה לפיה אנחנו נראה אתר אינטרנט המורכב ממספר דפי מלל כיצירה ספרותית אחת (אם תרצו - כל דף כפרק נפרד מאותו הספר) או דיסק מוזיקה אשר מושמע ברצף כיצירה מוזיקלית אחת, אך כאשר מועתקת כתבה המכילה תמונות הרי שכפי הנראה האמירה רחוקה מהאמת. לכל תמונה, כך נראה, מהות כלכלית נפרדת וכדברי בית המשפט - "עצם העתקן בהינף אחד של העתק – הדבק אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות".

נושא אחר שחשוב לי להפנות את תשומת הלב אליו הוא נושא הפיצויים הסטטוטורים, אותם פיצויים ללא הוכחת נזק.

בית המשפט קבע כי התקיימו במקרה זה חמש הפרות (ארבע תמונות ומלל הכתבה) ובהתאם לכך קבע פיצויים של 50 אלף ש"ח, עשרת אלפים ש"ח לכל הפרה, אך חשוב שנזכור כי ההפרה בוצעה טרם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים התשס"ח-2007. חוק זכות יוצרים הישן קבע תקרת פיצויים של עשרים אלף ש"ח אך גם רצפה של עשרת אלפים ש"ח. סכום הפיצויים המינימאלי בוטל בחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 שכן: "קביעת רצפה לפיצוי פוגעת בשיקול הדעת השיפוטי ואינה מתאימה למקרים שבהם הפרת הזכות היא קלה ולא גרמה נזק ממשי".

בית המשפט לא התייחס לשאלה כיצד היה נוהג אילו בעת ההפרה לא הייתה קיימת רצפה לפיצויים הסטטוטוריים וחבל, שכן נותרנו ללא מענה לשאלה מתי יבחר בית המשפט להמנע מפסיקת פיצויים סטטוטוריים.

לא, פסק הדין עצמו אינו חדשני, אך העובדה שמקרים אלו מגיעים שוב ושוב לבתי המשפט, כאשר ברור שהעתקת הכתבה בוצעה מחוסר ידע ולא מזדון או בצע, אמורה לעורר חשיבה והסקת מסקנות.

כיצד לדעתכם ניתן להתמודד עם בעיית חוסר המודעות? באיזה שלב יש לחנך לנושאים אלו, או שמא עלינו לוותר על הנחלת הידע לטובת שכרם של עורכי הדין?

רשת האינטרנט משמשת אותנו לעבודה ולפנאי. אנו מבלים זמן בקריאת ידיעות ברשת האינטרנט, מחדשים קשרים חברתיים ושומרים על הקיימים, משחקים, דנים, כותבים, עובדים, מנהלים עסקים ורוכשים מוצרים באמצעות רשת האינטרנט, אך גולשים, בעלי אתרים ומשפטנים כאחד אינם בקיאים ואינם מבינים מהי מערכת הכללים החלה עליהם בפעולות אלו וכיצד יש ליישמה.

מחד, גולשים ובעלי אתרים מאמינים כי מערכת הכללים של העולם "האמיתי" אינה חלה עליהם בעולם וירטואלי זה. מאידך, משפטנים ועורכי דין משתמשים בכלים משפטיים שאינם מתאימים ומבקשים להכפיף את מערכת היחסים הנוצרת ברשת האינטרנט לנורמות המשמשות בעולם "האמיתי" תוך התעלמות מאופיה הייחודי של רשת האינטרנט והמציאות החדשה שנוצרה בעקבותיה.

לכאורה אין זו אשמתנו - את מערכת החוקים הסובבת אותנו בעולם האמיתי ינקנו, במידה זו או אחרת, עם חלב אימנו. כאשר חרגנו ממערכת הנורמות המקובלת נזפו בנו הורינו, ואט אט למדנו את שמותר לעשות ואת שאסור. אנו יודעים את החוק וכאשר אנו נתקלים בסוגייה אשר למעלה מכוחנו, כגון רכישת בית או פתיחת בית עסק, אנו יודעים כי עלינו לפנות לאדם המבין בתחום זה, לעורך דין הבקיא בחומר המשפטי הספציפי.

כאשר פסענו לראשונה ברשת האינטרנט נגלה לעינינו עולם זר. כאשר מעדנו, אבינו לא גער בנו, כאשר פגענו, אמנו לא נזפה. בניגוד לעולם שבחוץ, אנו פועלים ברשת האינטרנט מבלי לדעת את מערכת החוקים החלה על כל צעד ושעל. יתרה מכך, איננו מודעים לחוסר ידיעה זה ולצורך בהיוועצות עם גורם מקצועי.

יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט חשין בפסק דין א.ש.יר:

כלי-משפט שניתנו בידינו נבראו ועוצבו בעולם-של-אתמול. אכן, יש שטחים מסויימים בהם שליטים חוקים חדשים (יחסית). כך הוא, למשל, חוק הפטנטים שלשנת 1967 (האמנם חוק "חדש" הוא?). ואולם הקונספציות הן אותן קונספציות שלעבר. הנה היא המציאות; הנה הם כלי-המשפט; ועלינו אנשי-המשפט הוטלה המשימה לטפל במציאות המשתנה בכלים-של-עבר. כלים שנבראו לספר ולמתכת, אמורים לשמש לנו לסרטים מגנטיים ולפלסטיק. מה פלא הוא איפוא שמתקשים אנו במלאכתנו, מתקשים ומייגעים עצמנו לייצר נורמות-גישור בין קונספציות שלעבר לבין תופעות של-היום? בין העולם של-אתמול לבין העולם בו אנו חיים?.

אנו, הגולשים ובעלי האתרים, מוכרחים להבין כי גם ברשת האינטרנט יש דין ויש דיין. אנו, המשפטנים, חייבים להבין כי המציאות המשתנה מחייבת שימוש בכלי המשפט המתאימים.

אתר זה מוקדש להטמעת דיני האינטרנט בציבור הגולשים והמשפטנים הישראלי.

באתר ניתן למצוא מאמרים בתחומים השונים של דיני האינטרנט, מותאמים במיוחד לקורא, במדור חדשות IT אציג ידיעות חדשות בתחום טכנולוגיית המידע ואשר מעלות סוגיות בדיני אינטרנט, ובבלוג זה אשתדל לפרסם ידיעות מורחבות בנושאים מתחום דיני האינטרנט שעל סדר היום.

על אף שבלוג זה הינו בלוג מקצועי, מאחר ומדובר בנטות היום לערוב בפרוייקט של אדם אחד, אבקש להודות לאשתי היקרה, אשר תמיכתה אפשרה את העלאת האתר.