למה חשוב לדעת דיני אינטרנט?

פסק דין שניתן ביום שלישי האחרון על ידי בית המשפט השלום ירושלים (א 018571/08 גליה גוטמן נ' בריזה עולם של מטיילים בע"מ ואח') מדגים את חוסר הידע המלווה את התנהלותינו ברשת האינטרנט ועד כמה ידיעה בסיסית של דיני זכויות היוצרים כחלק מדיני אינטרנט חיונית בעידן המידע.

פסק הדין עוסק בכתבה אשר פורסמה ב- Ynet והועתקה, על תמונותיה, לאתר Breeza. ההעתקה בוצעה, לדברי הנתבע, לאחר שלא הצליח להציב קישור לכתבה המקורית ונועדה לספק מידע אינפורמטיבי לגבי תיירות בסיביר. בכדי שלא תתעורר, חלילה, המחשבה כי התמונות אותם הוא מפרסם הינם מלאכת ידיו, דאג הנתבע אף להציב לצד אחת התמונות אזכור של התובעת כבעלת הזכויות.

כל זה, כמובן, לא מנע מבית המשפט מלפסוק לתובעת פיצויים בסך חמישים אלף ש"ח.

הנתבע העלה בפני בית המשפט שתי טענות הגנה אשר משקפות אמונות נפוצות, או אם תרצו מיתוסים, אשר חשוב לי להתייחס אליהם בקצרה:

"אם ציינתי את שם היוצר אז אין שום בעיה" / "העתקתי והדבקתי בדיוק כמו שהכתבה הופיעה באתר המקורי"

אה, כן. היעדר האבחנה בין הזכויות הכלכליות לזכויות המוסריות. אכן, ישנן זכויות מוסריות אשר אסור להפר, אך נראה כי הדגשה נוספת לעולם לא תזיק - הזכויות המוסריות פועלות לצד הזכויות הכלכליות ולא מחפות על היעדרן.

אזכור שם היוצר הינו הכרחי, במיוחד אם טענת ההגנה שלנו היא טענה של "שימוש הוגן", אך הוא לא בא כתחליף לקבלת אישור בעל הזכויות וכך גם הטענה בדבר היעדר פגיעה בשלמות היצירה אינה מועילה במקרים אלו. טענה מעין זו צריכה לעלות כאשר ההעתקה עצמה בוצעה באישור - לא כאשר ההעתקה עצמה מפרה את הזכויות הכלכליות של היוצר (האבסורד הוא שבמקרה זה הנתבע אף הדגיש במפורש בסיכומים שהגיש לבית המשפט שלא שינה דבר אלא פעל במסגרת "גזור והדבק").

"אם מחקתי את התמונות מיד כשהודיעו לי אי אפשר לתבוע אותי"

במקרה זה נראה כי לא קשה להתחקות אחר מקור הטעות. אכן, כאשר אנו דנים באחריות ספקי שירות להפרת זכות יוצרים ניתן, כפי הנראה, להסתמך על הליך ההודעה וההסרה, אך כאשר הנתבע עצמו הוא שהעלה את החומרים המפרים? לא. הטענה לא תועיל כלל וכלל.

נושא נוסף אשר עלה בפסק הדין הינו שאלת כמות ההפרות.

הנתבע העלה בפני בית המשפט את הטענה כי העתקת כתבה, על תמונותיה, מהווה הפרה אחת בלבד.

אז נכון, הדברים לא נאמרים בחלל ריק וקיימת פסיקה לפיה אנחנו נראה אתר אינטרנט המורכב ממספר דפי מלל כיצירה ספרותית אחת (אם תרצו - כל דף כפרק נפרד מאותו הספר) או דיסק מוזיקה אשר מושמע ברצף כיצירה מוזיקלית אחת, אך כאשר מועתקת כתבה המכילה תמונות הרי שכפי הנראה האמירה רחוקה מהאמת. לכל תמונה, כך נראה, מהות כלכלית נפרדת וכדברי בית המשפט - "עצם העתקן בהינף אחד של העתק – הדבק אינו משנה את מהותן הנפרדת של הכתבה ושל כל אחת מהתמונות".

נושא אחר שחשוב לי להפנות את תשומת הלב אליו הוא נושא הפיצויים הסטטוטורים, אותם פיצויים ללא הוכחת נזק.

בית המשפט קבע כי התקיימו במקרה זה חמש הפרות (ארבע תמונות ומלל הכתבה) ובהתאם לכך קבע פיצויים של 50 אלף ש"ח, עשרת אלפים ש"ח לכל הפרה, אך חשוב שנזכור כי ההפרה בוצעה טרם כניסתו לתוקף של חוק זכות יוצרים התשס"ח-2007. חוק זכות יוצרים הישן קבע תקרת פיצויים של עשרים אלף ש"ח אך גם רצפה של עשרת אלפים ש"ח. סכום הפיצויים המינימאלי בוטל בחוק זכות יוצרים התשס"ח-2007 שכן: "קביעת רצפה לפיצוי פוגעת בשיקול הדעת השיפוטי ואינה מתאימה למקרים שבהם הפרת הזכות היא קלה ולא גרמה נזק ממשי".

בית המשפט לא התייחס לשאלה כיצד היה נוהג אילו בעת ההפרה לא הייתה קיימת רצפה לפיצויים הסטטוטוריים וחבל, שכן נותרנו ללא מענה לשאלה מתי יבחר בית המשפט להמנע מפסיקת פיצויים סטטוטוריים.

לא, פסק הדין עצמו אינו חדשני, אך העובדה שמקרים אלו מגיעים שוב ושוב לבתי המשפט, כאשר ברור שהעתקת הכתבה בוצעה מחוסר ידע ולא מזדון או בצע, אמורה לעורר חשיבה והסקת מסקנות.

כיצד לדעתכם ניתן להתמודד עם בעיית חוסר המודעות? באיזה שלב יש לחנך לנושאים אלו, או שמא עלינו לוותר על הנחלת הידע לטובת שכרם של עורכי הדין?